א' ב' בנפשם של ילדים - מבוא ו16 טיפוסי ילדים!

לאורך חיי נתקלתי בלא מעט סוגי  טיפוסים , אחד שבאופיו מתגלה ילד נצחי שזקוק למרחב מחייה וחופש והשני שזקוק לחברה ושונא להיות לבדו , מעדיף להיות בביתו בתוך השקט שלו .האחד דברן ורעשן והשני מופנם וביישן .מאז ומתמיד אמרו  עליי שראשי בעננים , על מה את חושבת עכשיו? מה את מדמיינת? אז האמת בחנתי וקשרתי קצוות , המצאתי בראשי רעיונות.התחלתי את חיי הבוגרים במסלול הרגיל, לגמרי  מסלול הנורמאל.כמו כל נער ונערה ישראלים -התגייסתי , השתחררתי , התחתנתי  הבאתי ילדים , למדתי לתואר ראשון ואז תעודת הוראה ואז עוד שלל תעודות טיפוליות ואז תואר שני, וקצת רוחניקיות בשביל הנפש האומנית שבי - קצת אסטרולוגיה מערבית וסינית קצת קבלה - מספרים אותיות .אה וגם עבדתי כמורה, מחנכת , ובכל יום ראיתי וצפיתי במאות תלמידים.רצים, הולכים, צוחקים , בוכים וכועסים.כל אחד אחד יחיד  ומיוחד! טומן  בתוכו , עולם שלם !

 היה לי משפט קבוע שלכל כיתה אותה חינכתי אמרתי קודם כל לפני הכל ... הכי חשוב! ואם את/ ה שקורא הוא במקרה תלמיד/ה שלי לשעבר את/ה יודעים את התשובה!אז בהחלט וללא ספק !לפני הכל - תהיה בן אדם! תמיד אמרתי להם , לכל כיתה! כשלא היו לי ילדים - והיו 34 תלמידים בכיתה - יש לי 34 ילדים משלי! וכשנולדו ילדיי , 34+2 - יש לי 36 ילדים משלי! וגם ילדיי הפרטיים וגם בעלי ידעו! תלמידי כיתת החינוך שלי הם ילדיי ! הם נפש טהורה! מלאי טוב! וכל אחד שונה! כל אחד יחיד ומיוחד !

 נכחתי במשחקי כדורגל של תלמידי בשבתות, ראיתי הופעות של הבנות על במות ביום העצמאות.ניגבתי את דמעותיה של זו  שהוריה התגרשו לא מזמן .חיבקתי והכלתי כשהילד שלי ( תלמיד) קיבל התקף זעם בלתי נשלט כי לילה קודם חטף סטירה מאביו , ובכלל היחס שם קצת קריר.אמרתי לו שוב ושוב, אתה אלוף ומסוגל להתגבר! אני מאמינה בך! אתה יכול! לגמריי יכול! הכל תלוי בך! שאלתי שוב ושוב - האם אתה מאמין לי שאני מאמינה בך?! היה לי חשוב לוודא ! שיזכור! שלא ישכח ! שאני שם מאחוריו! ואני יודעת שהוא מסוגל להתגבר! מה אתם חושבים שהיה?! בהחלט התגבר! והיום התגייס! גדל הבחור!  פתאום, דרכנו נפגשו לא מזמן , הוא היה אז ילד קטן! והיום 1.80 של שרירים! צעק לי מרחוק!!!  דניאלהה! הסתובבתי לאחור , לרגע אחד לא הייתי בטוחה! הרי זכרתי אותו , מטר ובמבה, רעמה על ראשו , אבל עיניו הבוהקות ישר הזכירו לי נשכחות! את  זוכרת אותי?! מיד שאל ! שאלה שתמיד  שואלים ! ותמיד אני עונה , ברור! גם אם לרגע לא בטוחה , בתחילת השיחה ישר נזכרת ומקשרת! מדיי חייל ירוקים , מגולח ומסופר קצוץ, קול בס כשאני זוכרת קול ציפצוף.אבל עיניו , עיניו הבוהקות! הזכירו לי נשכחות! וממש כפי שנהג, חיבק  חיבוק חזק ועוטף! אך הפעם חיבוק של גבר , בטוח בעצמו, מודע ליכולותיו! בעל תחושת מסוגלות! כל כך התרגשתי! כי מה לעשות, דווקא אלה שלהם היינו הכי דואגים ומטפלים, מכבים שריפות , רק שלא יגיע למנהלת ובטח לא להורים! דווקא אלה , שידעת שהם מסוגלים! שהתפללת לרגע שיפקחו את עיניהם ויראו עד כמה הם אלופים! התפללתי אז , כל כך קיוויתי ! כל תלמידי , אך במיוחד התלמידים אללו, ישבו להם בראשי יומם וליל , המחשבה לא עצרה לרגע, הגלגלים במוח נעים גם בשינה! אך אצליח להביא אותם לשיא יכולתם!  שיבינו כבר כמה הם שווים! מגיעים לי פתאום באמצע היום , כמה שנים אחריי , וממלאים את כל כולי בתחושת גאווה והתרגשות! כל גופי צמרמורות! שערי זקור , מתוח ! ואני  מתמוגגת - לאן הם הגיעו ? כמו אמא גאה! מחכה לשמוע את כל הפרטים!

 וזה רק סיפור מיני רבים! של הצלחות קטנות , שאותי ממלאים! אך, לא הכל  חלב ודבש! היו גם רגעים לא פשוטים שנחקקו להם בתוך מגירות מגירות בראשי.אני חושבת שבכל שנות עבודתי בהוראה ובחינוך, היה סיפור אחד, שעד היום לא יוצא מליבי! שהלב עוד שם, והמוח מסרב לשכוח! אם מישהו מהצד ישמע, ואף אתם שתקראו זאת, לא תבינו מדוע זהו רגע מכונן ודרמתי עבורי! שעד היום , נזכרת בסיטואציה ומוצפת באכזבה בעיקר מעצמי ! זה קרה בשנה השלישית או הרביעית בתפקידי במערכת.לא יכולה לנחם את עצמי , את חדשה בשנה הראשונה .ידעתי את העבודה.. ויותר מכל ראיתי את המתכולל בראשם ובליבם של הקטנים! יכולת הזדהות מטורפת, שעל זה גם עבדתי לאורך השנים! לא לכבות חלילה את המתנה הגדולה הזו! אך למתן, ולשנות את הדפוס מהזדהות לאמפתיה! לגלות רגישות , להכיל ולאהוב! אך לזכור שיש הפרדה - במציאות ממש ! וכאבם נמצא אצלם ! ולא בליבי! וברגע שהצלחתי לעבור לתדר אחר, הצלחתי יותר  לעזור, להיות לכתף תומכת , להקשיב, ובעיקר להיות שם עבורם!

 אז רגע נחזור לסיפור  הדרמטי! שבליבי נחקק! בשלוש השנים הראשונות לעבודתי , אומנם חינכתי, אבל החלפתי , החלפתי את המחנכת הקבועה , שהייתה בשמירת הריון, חופשת לידה ובימי מחלה.כן, כן, הייתי מחנכת בכל שנה לפחות לפחות לשתי כיתות , לפעמים שלוש ואף בשנה אחת גם לארבע כיתות.בכל כיתה , חינכתי למשך שלושה וחצי חודשים ! לפעמים גם חצי שנה , אני זוכרת שכל כך קיוויתי שהמחנכת תאריך את חופשת הלידה ולא אצטרך שוב להיפרד !לאורך השנים, חניכתי את כל הגילאים! מגן ילדים ועד כיתה יב! אך באותה השנה, נכנסתי בפעם הראשונה לחנך - כיתה משלי! הידד! סוף סוף! סיימתי את התואר הראשון! ואוכל להכנס כמורה! מחנכת מין המניין! מהרגע שהודיעו לי , כבר במאי בשנה הקודמת, התחלתי לרקום חלומות! לאסוף חפצים - אויש זה יהיה נהדר לכיתה שלי! לרכוש ציוד! ספריי קריאה, קומיקסים, קישוטים, פופים, כריות ושטיח! היה לי חלום ! פינה רכה , לשלוווה ונחת! קריאה ומשחק , בזמנים הפנויים , כשמסיימים עבודה , בהפסקות, או סתם כי בא לי לפרגן לתלמיד או קבוצה שגילו אכפתיות ונתינה עבור האחר או עשו עבודה נהדרת!

 נית ביותר יש לומר , בשיא החום, שמזגן כנראה היה בגדר המלצה! קישטתי, עיצבתי , חלמתי על הראשון בספטמבר! ב31 לאוגוסט לא נרדמתי! שוב ושוב עשיתי חזרות! תיכננתי, מה לומר ואך?שכל התלמידים יחזרו לביתם בריאים, מאושרים ועם ידע מעשיר! שבאמת יחדור ולא ישכח!הייתה לי אז כיתה קטנה יחסית - 26 תלמידים! הפינה הרכה מוכנה, הכיתה יפיפיה ! מקושטת ומסודרת! צילמתי בערך מליון תמונות של הכיתה ושלחתי בגאווה למשפחתי כי זה בית שני , הבית שלי! וכך אני רוצה שתלמידיי ירגישו ! לכן השארתי גם שניי לוחות ריקים , שנעצב יחד! שירגישו בבית! שיחליטו הם ! אך לקשט ומה לעשות! הגיע הראשון לספטמבר - כל כולי צמרמורות, לא מצליחה לזהות את רגשותיי שלי! פוגשת אותם לראשונה! וכל תלמיד שנכנס , אמרתי בליבי, כמה טוב? כמה אור?נכנסה לליבי רוח גדולה , ומילאה את החזה בתחושת גאווה! עם חזה נפוח , גב זקוף וחיוך מרוח - פתחתי את שנת הלימודים! על רגל ימין! מלאת התרגשות וציפייה להמשך השנה.

לא היה פשוט, היו הרבה עיניינים! קשיים רגשיים, חברתיים מקריי אלימות ומשמעת.בכל הפסקה שנכנסתי לחדר המורים , קיבלתי פרצופים! מצג אחד היו את אלו שאמרו - אך נפלה עלייך כיתה כזו?! הכיתה הכי מופרעת וקשה בשכבה! אך ההנהלה עשתה דבר שכזה למורה חדשה?! ניסו לגונן! ריחמו! ומהצד השני, היו המתלחששים, מה היא לא יודעת  אך לנהל כיתה?! התלמידים עולים לה על הראש והיא רק מלטפת ומכילה - מה נסגר איתה?!שתהיה קצת אסרטיבית!! שתראה משמעת מה היא! ואת אלו שאמרו - אם הייתי במקומה , וואי וואי סדרת חינוך מחדש הייתי עושה להם! דגים! שקט מופתי אצלי בכיתות! מה זו למידה בכזה רעש! והייתה גם מורה אחת ותיקה! שהבינה לליבי , וראתה את האסטרטגיה בה  עמדתי! לא ויתרתי! לא עניין אותי מה כולם יגידו! והמורה הזו , הצדיעה! חיזקה! ובעיקר האמינה בדרכי!

 ותאכלס, בדיוק מה שתלמידי היו צריכים! ילדים מרגישים הכל ! גם אם לא אומרים את הדברים במילים! גם אם הם לא שומעים את הליחשושים! ורק רואים פרצופים, מזלזלים! שלא מאמינים בהם! ומה שהם הכי צריכים - שאאמין בהם! שאראה להם שאפשר גם אחרת! צעד, צעד! לא בבום גדול! שינוי אטומי - קטן , קטן אך עוצמתי ביותר! ובאמת לקראת המחצית , הגיעה אספת ההורים הראשונה ושוב ראשי מורם! החזה מנופח מגאווה! ותחושת - אמרתי לכם! אמרתי לכם שהם מסוגלים! ידעתי!!!! אני אחת שלא מחמיאה לעצמה בדברים אחרים, תמיד  אני אומרת שבטח יש אחר שיודע טוב ממני לטפל בסיטואציה, לא מתוך תחושת. חוסר מסוגלות , אלא כי אני מודעת לחולשותיי ומעלותיי.אך , בדבר אחד הייתי בטוחה! לפחות כך חשבתי, עד לאותה הנקודה.אני , לא אפספס לעולם תלמיד או תלמידה! אני רואה אותם, רואה את המתרחש בליבם. ובמוחם ! ותמיד רואה את הטוב באדם , במיוחד הקטנטנים ששופעים בטוב!

פיספסתי, מודה! לא ראיתי את אותה ילדה מתוקה! לא הצלחתי להכנס לליבה, להבין היטב את מצב הדברים! הן היו שלישייה - שלוש חברות טובות מאוד מילדות! לעולם דרכן לא נפרדה! היא הייתה אז בכיתה ג, קטנטונת ומלאכית קטנה .היא נכנסה עם אביה, אחרונה ליום הורים מתיש וארוך ! מלמדת מ08:00 ואז פגישות ההורים, הייתי מותשת , הראש כבר חלם על הכרית! חשבתי לעצמי מהרגע שנכנסו, עוד 10 דקות , 10 דקות! את סוגרת אורות ומזגן וחושבת לעצמי שאולי אפילו שער בית הספר נעול , כי נראה שכולם כבר סיימו! אבל אני, אוהבת לחפור ולברבר ! והופ כבר הגיעה השעה 22:00 בלילה! כל כך שמחתי  שהאחרונה  ברשימה זו המלאכית הזו .. אז קצת קשיים לימודיים, לא נורא! אעדכן את האבא , נחליט על שינוי וניתן לה תמיכה בהמשך השנה והכל בסדר! בכל שיחת הורים , הייתי פותחת החוזרות ובטוב שיש בילדים! זה תמיד תמיד חשוב לי , ולעולם לא מפספסת! אבל , רצה הגורל , אולי העייפות, אולי השכחה! כח יש הרבה טוב לומר על המלאכית הקטנה!  אבל לא הזכרתי זאת.כל השיחות לאורך כל היום היו הרבה מעבר לזמן המוגדר , אבל איתה מיהרתי!!! רציתי לסיים וללכת הביתה! לישון!!

אז רצתי, טסתי , ישר לתאכלס! בלי שלום, מה נשמע? בלי להכיר את האב.בלי לשאול לשלומה של הילדה ולהביע אמפטיה לתחושת ההתרגשות המלווה את יום ההורים! ישר ניגשתי לציונים! עברנו על גיליון הציונים, הקראתי ממש מהדף את ההערות של המורים המקצועיים, ולצד ההערות ציונים מספריים , היו שם ציונים מאוד נמוכים! לא ראיתי את הנורה האדומה! הרי זו ילדה מלאכית! לומדת עובדת יפה! עברתי איתם על הציונים ללא רגישות, ללא אכפתיות !  מהר מהר וביי! רק תלכו כבר ! רעבה ועייפה ורוצה כבר לעוף למיטה! לא ראיתי את הקושי בעיניה, בעיניי אביה! ואז זה הכה בי חזק! לילדה זלגה דמעה , האב החל להשתולל, ואמר שאני אדם לא רגיש! לא אכפתי! ובכלל למה אני במקצוע הזה! ואם  אינני יודעת לדבר לליבם של הילדים! זהו לא מקומי! הוא הוסיף ואמר, את אישה רעה! כל מה שמעניין אותך אלו רק הציונים! להחתים כרטיס וללכת הביתה! אינך רואה את הטוב! והתכונות החיוביות שיש בכל ילד וילדה! פשוט תתפטרי ! ומי הדביל שהחליט לשים ציוניים מספריים לילד בכיתה ג?!וגם את דעותייך שונות את מגבה את המערכת בדבר הציונים! לא ידעתי מה לומר , השתתקתי, קפאתי במקום! ורק אמרתי לו שהוא צודק! בלילה  22:30 באותו הרגע עיניי התלמאו דמעות! הוא יצא וטרק את הדלת אחריו , ישבתי מקופלת! הוא צודק! מסתבר שביתו עברה קושי חברתי לא פשוט, שתיי חברות ילדותה רבו איתה, מה שגרם לה לתחושת בדידות וכתוצאה מכך לירידה דרמטית בציונים . הציונים שהתלבטו מעבר לגליון, רק העמיקו את תחושת חוסר הביטחון , העצבות וחוסר המסוגלות בילדה . האב החליט להעביר את בתו לבית ספר אחר. והאמת, לגמריי מבינה! והייתי פועלת בדיוק באותה הדרך ( רק ללא החלק של ההעלבה והצעקות)אני לא ראיתי את ביתו והוא לא ראה את מצוקתיי.שניי אנשים מבוגרים ובוגרים, שלא מצליחים להגיע להסכמה או אפילו הבנה ולו הקטנה ביותר.

 למרות העייפות הגדולה, בלילה שאחרי יום ההורים הזה לא עצמתי עין אפילו לא לדקה.יום הורים ראשון, לכיתת החינוך הראשונה שלי! שום הכנה מקדימה, לימודים רבים וליווי שיכולים להכין אותך לרגע כזה דרמטי! לרגע שאת מאוכזבת  מעצמך! שאת חשה כי פגעת ! ואולי את לא באמת טובה במה שאת עושה! ואולי כדי פשוט לעזוב , ולא להתעסק בנפשם הזעירה של הקטנים! הרגע שאת חושבת שאת לא רגישה ולא אכפתית שאת רעה ולא מתחשבת! שאת אסון מהלך לתלמידייך! ועדיף שתחזרי את המפתחות ותעשי אחורה פנה , וכמה שיותר מהר ! שלא בטעות תפגעי  בעוד תלמיד או תלמידה! גיליתי חוסר רגישות! חוסר אמפטיה ! אך, החלטתי לסלוח לעצמי, ולא לחיות בכלא פנימי של ייסורי מצפון ואכזבה עצמית.תמיד אני אומרת - על מנת לעשות שינוי - צריכים שלושה פרמטרים בסיסיים - הכרה באמת - להודות על הטעות, לומר שטעיתי ובעיקר לסלוח לעצמי , אני בן אדם ולא רובוט או מכונה. יש לי רגשות וגם רחמנה ליצלן תחושת רעב ועייפות . שהשתלטה , ולא הצלחתי למצוא את עין הסערה, את השקט בתוך הכאוס , ולשמור על איזון , להשאר בפוקוס.הדבר השני הוא ללמוד מהטעות- לא להלקות את עצמי , אלא לחשוב - מה הייתי עושה אחרת? מה אני לומדת מהסיטואציה?! והדבר השלישי - הקרבה- שינוי דורש לוותר על הקיים, על מנת שיהיה מקום לחדש להכנס ולהרגיש בבית.בחלק הזה כבר התעכבתי, על מה לוותר ? מה להקריב? לא ידעתי , מה הרווח שתת המודע שלי חש כשאגיע למצב המביש והקססטרופלי רגשית נפשית וחשבתית.

הבנתי שהמצב הקיים, הרצון לשלמות, להצלחתו הקטנות והגדולות! למחיאות הכפיים הפנימיים  , לכבוש עוד פסגה ויעד במהירות האפשרית .אז הייתי בערך בת 24 עם  כמעט 4 שנית ותק בהוראה, עם תואר ראשון , תינוקת פיצית שזקוקה גם היא לאמא שלה! לאן  את ממהרת אמרתי לעצמי?! ומה יקרה אם תשגי או תטעי?! ימות העולם?? אז לתחושתי בהחלט זה היה המצב! תחושת השליחות התחלפה ברגע אחד לתחושת השפלה ופגיעות! נכון טעיתי, אך גם נפגעתי מהמילים הקשות ומהצעקות ! אך , החלטתי לא להשאב למקום המתמסכן , הרמתי את ראשי! והחלטתי להשאר במערכת , המערכת שגילתה עבורי בשנותי הראשונות את הגב ואז בשנותיי הבוגרת את החיבוק העוטף והמכיל.נזכרתי ברגע שהוביל אותי לבחירת המקצוע, מוריי בתיכון שהיו וגם היום מודל להערצה , מודל לחיקוי לדמויות חינוכיות אכפתיות , מכילות, אוהבות ללא תנאי! כן , כן  אוהבות! וכן, אצלי אין שמירת דיסטנס מתלמידי, לטובה ולפחות.ועדיין, זה המקצוע אותו בחרתי .אס מה עליי לשנות ?! היה אז קשה לי להבין .אבל ברגע אחד נפל האסימון , ההבנה העמיקה שורשים! תאטי , תעצרי העצור! את לא חייבת להיות מושלמות! ביום ההורים , השיחות הן קצרות , חשוב לומר את הדברים החיוביים והחוזקות .חשוב גם לציין את האתגרים.ומה החלטתי - ביום ההורים אעשה שיחות קצרות, עם אמפטיה אך, קצרות! ומי שמעוניין בשיחה ארוכה יותר אקבע איתו פגישה נוספת.בנוסף, פיצלתי - בהתחלה כולם אמרו לי - מה את מקבלת את כל ההורים ביום אחד?לא הצלחתי להבין עד כמה זה קשה! ולא קיבלתי את ההערות הבונות ממורות ותיקות עם ניסיון עתיק יומין, חשבתי לעצמי , קטן עליי , אני גם ככה ערה מסביב לשעון, ובעשייה תמידית , מה זה בשבילי עוד 5-6 הורים ביום אחד , בקטנה!!!!  

אז החלטתי להיות אמיתית עם עצמי, להכיר גם בקושי, לסלוח לעצמי, להבין שאני לא סופר וומן! להקשיב לעצות מבעלי ניסיון חיים וניסיון תעסוקתי .ןמצד שני לא לוותר לעצמי , לסמוך על עצמי ובעיקר להאמין בעצמי! להבין תמיד מדוע הגעתי למקצוע הזה! למען מי אני פה? ומה חשוב לי  באמת? להוביל דרך ולהוות עוגן לכל ילד וילדה! ובראש ובראשונה עוגן לעצמי , לאיזון ! בסיום השנה הצלחתי לראות את כל ההישגים, וגם האתגרים .מכל סיטואציה או קשר למדתי , שיפרתי ומקדתי .בסיום השנה התחלנו לכתוב את תעודות סוף השנה , כתבתי לכל תלמיד חצי עמוד של ברכה אמיתית וכנה. כתבתי לכל אחד מהם את חוזקותיו, היכן אני רואה אותו בעוד מספר שנים , ובמעוחד עד כמה אני גאה בהם. ! הצעתי נק' לשימור אך, ממקום בונה ומעצים! כל המורות ישבו חשבו ודברו את ראשן מה לכתוב במכתבים?המרתבים האישיים הנ''ל נקראים היום - ממני אליך .לפני יותר מעשור שהתחלתי לעסוק במקצוע זה , המורים כתבו מכתבים, מכל ליבם! אך לא כולם! קטע אישי- ממני אליך נעשה חלק חובה בתעודת התלמיד.לאחר ציון חלק זה כחובה,  הפך הדבר לנטל וכבר לא נעשה מכל ליבם .שנה אחרי, בסוף השנה , וככל שנה , ישבתי לכתוב ממני אליך, וכך גם כל שנה שאחריה .משנה לשנה ,  הרכבתי לעצמי מודלים- קטעים המתאימים לכל מני  סוגי טיפוסי ילדים.שמתי לב שיש 16 טיפוסים שחוזרים על עצמם בכל שנה מחדש .שכמובן עם התאמות מסויימות וכתיבת שמו של התלמיד , מדייקות  בצורה נפלאה את אופיו ותכונותיו, מעלותיו ואתגריו.. וכמובן עם ראש מלא דמיון , הרואה דמויות בעננים , כילדה וגם היום.חקרתי, למדתי עוד ועוד חיברתי בין קווים ונקודות, המצאתי שמות לכל טיפוס וטיפוס , כתבתי לכל אחד מהם את החוזקות והאתגרים שבדרך.את האתגרים למורה וכך גם טיפים להתנהלות מיטיבית עם התלמיד! וכמובן , טיפים להורים וטיפולים מומלצים.ואחרי חשיבה , כתיבה והרבה עריכה- לפניכם עומדות 16 דמויות - טיפוסי ילדים.נסו לחשוב לאיזה טיפוס אתם מתחברים? הסתכלו סביבכם- האם תוכלו לראות בקרוביכם את הטיפוסים המובאים במאמר זה?אל תשכחו - בכל טיפוס יש את החוזקות והאתגרים.הסוד הוא בהעצמת החוזקות והכלת האתגרים.התאמת צורת ושיטת הלימוד, התאמת הגישה ובעיקר לאזן בילד את רגשותיו , יצירת תחושת שייכות, נראות ומסוגלות!!

לכל טיפוס ילדים יש אותיות אשר לפי הקבלה רוב הסיכויים שתמצאו בשמו ,התאמתי טיפים להורים ולמורים, טיפולים חוגים ומומלצים , בהתאמה כמובן לטיפוס הילד שלכם . זאת ועוד , תוכלו למצוא בספר א' ב' בנפשם של ילדים אשר כתבתי . 

ניתן לרכוש את הספר דרך האתר.

כל הזכויות שמורות לדניאלה קלפה! אשר הגתה,כתבה וערכה את השיטה.